<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יצחק בר אדא</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ודאי משמע [חולין ט"ו ע"ב] דאמרינן [כן] אפילו לרבי (יהודה) [שמעון] דהא סוגיא דשמעתא הכי משמע. ובשר חי אשכחן שהיו רגילין לאוכלו כך. [דהכי] גרסינן בפרק בכל מערבין [עירובין כ"ט ע"ב], בשר חי כדי לאכול ממנו. וגרסינן נמי בפרק אלו טריפות [חולין כ"ט ע"א] ההוא (עטא) [טביא] דהוה בי ריש גלותא דהוו מפסקן כרעיה בתרייתא, בדקיה רב בצומת הגידין ואכשריה. סבר למיכל מיניה באומצא אמר ליה שמואל ולא חייש ליה מר לנקורי אותביה בתנורא והוא בדיק נפשיה.
וגרסינן בירושלמי מסכת פיאה [פ"ח ה"ד] ובירושלמי פרק בכל מערבין [פ"ג ה"א], דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, בשר חי [מערבין בו דתנינן] הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה. וקאי אהא דתנן במסכת מנחות פרק שתי הלחם [צ"ט ע"ב], יום הכיפורים שחל להיות [בערב שבת] שעיר של יום הכיפורים נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה.
וגרסינן נמי במסכת פסחים פרק אלו דברים [ע' ע"ב] אמר עולא אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה וכו', עד מתיב רבא ההלל והשמחה שמונה וכו' עד אמר רב הונא בר יהודה משמח בשעירי הרגלים. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא. ומשמע שמחה ליכא ומיהו ראוי לכוס. ובפרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א] יכול אכל חי יהא חייב ת"ל נא ובשל נא ובשל אמרתי לך וכו'. מדקרייה רחמנא לחי אכילה ש"מ דאכילה היא וישראל יוצא ידי כך.
מיהו תימה היא, דגרסינן בשלהי פרק [נוטל (שבת קמ"ב ע"ב) רבא] מנח סכינא אבר יונה ומטלטל ואמר וכו'. ובמסכת ביצה פרק המביא בר אווזא וכו'. ובפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"א] נמי שאני בר אווזא וכו' מאי איריא מנח אבר יונה וכו'. תו גרסינן בפרק כל הבשר [חולין קי"ג ע"א] אמר שמואל משום רבי חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים, בעי למיכל מיניה באומצא שפיר דמי, או דילמא מבליע דם נמי באיברים דאי בעי למיכל מיניה באומצא אסור תיקו. אלמא אפילו בבהמה נמי אמרינן דאי בעי למיכל מיניה באומצא. ומאי טעמא נקט בר יונה ובר אווזא.
ושינויא דחיקא לומר בר יונה ובר אווזא כולו ראוי לאומצא, אבל בהמה יש בה איברים ראויות לאומצא ויש [בה איברים] שאינם ראויות. והא דגרסינן [מנחות צ"ט ע"ב] הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה, הכי פירושא כל השעיר, אף האיברים שאינם ראויות לאומצא. והראוי לאומצא נקראת אכילה, ושאינו עומד לאומצא קרוי כסיסה.
ואע"ג דאמר [חולין ט"ו ע"ב] רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, י"ל דווקא באותו בשר העומד לאומצא, אבל העומד לכוס מספקא לי אליביה דרב דימי מנהרדעא. דהא כל ההיא שמעתא אליבא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה, והכא ליכא מוקצה כיון שחלה מבעוד יום. מיהו הנאכל לאדם שדעתו יפה בעומד לכוס לא ידענא מאי אמר בה רבי יהודה, ומה שבני אדם קוראים "כסיסה", לבבליים חשיב אכילה מפני שדעתם יפה.
וגם לספק בר יונה ובר אווזא אפילו בלא מליחה חזי לאומצא, אבל בשר בהמה אי מלוח חזי ואי לא לא חזי, כדמסקינן במפנין [שבת קכ"ח ע"א] בשר מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו. ומסקינן במוקצה דאכילה סבר רב הונא כרבי יהודה במוקצה דטילטול סבר לה כרבי שמעון. ועלה קא פריך והא רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב חסדא [חזא] בר אווזא דמטלטלי ליה משמשא לטולא. ופריק שאני בר אווזא דחזי לאומצא בלא מליחה, אבל בשר בהמה אי מליח חזי, תפל לא חזי. והא דרב דימי מנהרדעא, אכולה בהמה קאי ואמלוח.
מיהו תימה אי בשבת מצי למימלחיה לאכילה, ולשויה מיכלא (דאי) שרי [שבת קנ"ה ע"א] אפילו בשר תפל [יהא] מותר לטלטל כיון שראוי למולחו. ושמא כיון שחסר תיקון ואינו מזומן לאכילה כולי האי, לא שרינן אלא בשוחט לחולה דוקא, דדעתיה עליה מאתמול.
ובכור נמי לרבי יהודה לא קשיא דאמר כי נפל ביה מום עובר מאתמול דהיינו מערב יום טוב [דמותר], כיון שכבר נדחה מהקרבה כל זמן שמום בו כדכתיב מום בו לא ירצה, הרי זה קצת מוכן מאתמול ודעתיה עליה ולא הוי [מוקצה], וכי הוה ביה מום קבוע [לא] הוי נולד זה מאיסור (והיתר) [ומותר]. אבל מותר השמן דחה אותו בידים בנתינתו ועדיין הוא באותו דיחוי. ולא קשיא ולא מידי בכל אלו ההלכות בעזר השם יתברך.
